לרוב, כשאנחנו רוצים לצמוח אנחנו מחפשים איזו עשייה שתוביל אותנו לשם. צמיחה רוחנית היא לא ארוע שאנחנו אמורים לנהל זהו תהליך שקורה מעצמו אצל כולנו.
לכן, פעמים רבות למרות שאנחנו בעשייה אנו לא חווים צמיחה רוחנית.
אני מבקשת להציע שהעשייה היא לא העניין העיקרי, אלא דווקא המחסומים שאנו מציבים לעצמינו ומפריעים לתהליך לקרות בטבעיות.
רוב התהליכים בטבע קורים מעצמם, אלא אם מופרעים על ידי מחסומים וגם אז, התהליך יחפש דרך לעקוף את המחסום על מנת להתהוות.
באותו אופן המים בנחל עוקפים את הסלע, החיידק מפתח עמידות לאנטיביוטיקה ווירוס הקורונה משתנה במהירות.
המחסום שלנו, המחסום האנושי הוא האמונות שצרבנו לעצמינו בתודעה. ברגע שקיבענו בקליפת המוח אמונות כל מעשינו יסבו סביב הצדקת האמונות האלו. באופן לא מודע כמובן. זו הנבואה המגשימה את עצמה וזה קורה הלכה למעשה במוח.
כאשר המוח מאמין בפרשנות מסויימת הוא צורב אותו כמסלול מוכר ובטוח ומנווט אותנו לשם.
אז איך הוא בוחר מה לצרוב? המוח לא שיפוטי הוא פשוט מאמין לחוויה שלנו, למחשבות שלנו, להתנהגויות שלנו.
הגורם יכול להיות כל ארוע שיש בו סיבה ותוצאה ושחזר על עצמו די פעמים בחיים, או ארוע שהופעתו גרמה לחוויה עוצמתית (לטוב או לרע) כלומר ארוע שהתבטא בירי נוירונים נרחב, או אמונה מסויימת אודות עצמינו שאנו שבים אליה כל פעם מחדש כי אם לא היא, נידרש לחשוב על עצמינו משהו גרוע הרבה יותר.
ככה אנו צורבים לעצמינו אמונות שהן המצפן המכוון את התפתחותינו הרוחנית.
אמונה היא כמו זרע שאנו זורעים.
ברגע שזרע הוא זרע מסוג מסויים תמיד יפרח ממנו אותו הפרח.
אבל האמונות שלנו יכולות להיות מגוון אינסופי של זרעים שנוכל לזרוע ויתנו פרחים שונים בתכלית.
אם נזרע כל הזמן את אותם הזרעים, איך נוכל לצפות לפריחה חדשה?
אז מה נכון לעשות כדי לשחרר אמונות? מבחינת המוח אין אפשרות למחוק מחשבות. נסיון כזה מוביל אותנו פשוט לחשוב שוב על המחשבה אותה אנחנו מנסים להדיר. למוח יכולת לתת מקום למחשבות חדשות להופיע ולהחליף באמצעותן את המחשבה הקיימת. החלק במוח המפעיל אותנו בהחזקת האמונות הוא המוח השורד זה ששומר עלינו מפני כל רע.
דווקא בגלל שמדובר בחלק פרימיטיבי מבחינת התפתחות ואוטומטי מבחינת תפקוד בשיחה ערה ותבונית יהיה לנו קשה להודות שיש איזו נוחות באמונה שלנו אודות עצמינו גם אם היא שלילית.
עדיף לנו להאמין בקיים הנוראי מאשר להתנסות בחדש ובלא ידוע. כך אנשים רבים מתקבעים במה שנראה לכאורה בלתי סביר.
מספרים סיפור זן על נזיר שמטפח גן ושומר עליו מכל משמר אבל הגן לא נותן פרי. שואל הנזיר את בודהה מדוע זה קורה? הרי אני כל כך שומר על הגן שלי מכל רע. עונה לו בודהה, הגן לא צריך שתשמור עליו מכל רע. אם היית נותן לרוח להיכנס לגן שלך אז לצד הסכנות שהרוח מביאה איתה היו מגיעים גם חרקים ועפים זרעים חדשים למקומות חדשים. הגן שלך צריך את הרוח כדי לצמוח.
כך האמונות שלנו אודות עצמינו ואודות האחרים שומרות אותנו במקום שנתפש על ידינו כבטוח, מקום בו המוח האנושי אוהב לשהות. אבל זהו בטחון תפישתי בלבד. על פי אמונות שאספנו.והרוח, למרות כל האיומים שמביאה איתה, היא זו שמאפשרת לנו הזדמנויות חדשות לצמיחה רוחנית.
